<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ט'</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ומנהג בני אדם שמפלין בגדיהם אחר הסעודה אם מותר להרוג הכנים, או הפולג"א שאנו סבורין שהיא מאכולת או פרעוש. המפלא את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול. שמעי' מינה מדלא קאמר ובלבד שלא יהרוג שמותר להרוג הכינה. והטעם שהיא מן הזיעה ואינה פרה ורבה. ואסור להרוג פרעוש שקורין פולג"א לפי שהיא פרה ורבה, כן דעת מקצת מפרשין. אע"פ שיש דעות אחרות.
<h2>דף נב.</h2>
מנהג בני אדם להוציא הבהמות להשקותם או לטיילם, ואסור להוציא שום דבר על הבהמה, שנאמר (שמות כ"ג) למען ינוח שורך וחמורך, ואע"פ שאינו לוקה על זה, אסור הוא. ובגמרא יש מחלוקת בין רב ושמואל דרב סבר דכל נטירותא יתירתא אמרינן משוי הוא. וכן פסק הרי"ף ז"ל כרב, והילכך אם הוציא הבהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי הסוס או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות, הרי זה משוי, דכל שמירה יתירתא או שמירה פחותה הרי זה משוי הוא. והילכך בשבת אין מוציאין הפרד אלא באלו החבלים שדי לו בהם ונשמר בהם, וכן החמור. אבל לא הפרד והסוס ברסן, דנטירותא יתירתא הוא. אבל הראב"ד פסק כשמואל דאמר כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משוי הוא, ולדבריו יוצא הפרד ברסן. והמוציא בהמה בחבל צריך שיהא החבל שמפי הבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר. ולא ימשוך שתי בהמות הקשורות זו בזו מפני שנראה כמו שמוליכן לחינגא. ולא יצא החמור באוכף ואע"פ שקשור לו מערב שבת. וחמור יצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת. ויוצאה הבהמה באגד שעל גבי המכה [ובקשקשים שעל גבי (הבהמה) המכה], ונותן מרדעת על גבי חמור בשבת לטייל בחצר. כל שאר הדברים כגון קמיע שאינו מומחה אסורין לצאת בהן. אלו הדברים שצריכים בענין הבהמה. וי"מ דלנוי הרגיל בבהמה בחול, וכל אדם נוהגין בו, בשבת נמי מותר. והיינו דיוצאה הבהמה בזוג שבצוארה, וכל דבר שאין רגיל בכך, אלא מקצת אנשים עושין כן, אסור דהוי משוי. וזהו רצועה שבקרני הבהמה אסור.
<h2>דף נז.</h2>
מנהג הנשים ללכת מקושטות בטבעות ובנזמים להראות לבית שכיניהם. ואלו הן הדברים שמותרין לצאת בהן. כל דבר שהוא מלבוש מותר. וכל דבר שהוא תכשיט, אם הוא מתכשיטין קטנים וכיוצא בהן, שאין האשה מרגשת בהן כל שעה וחיישי' דילמא תשתלי, לא תצא בהן. אבל דברים גדולים לא אסרו. וכל מה שהתירו לצאת בו מותר להתיר ולקשור, ואפילו ברשות הרבים, ולא חיישי' דילמא אתי לאיתויינהו.
<h2>דף ס.</h2>
אם יוצאין בקמיעין, או באי זה קמיע. וכן הקטע אם יוצא באותם מקלות שהוא יוצא בחול, כך שנינו ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אבל אם היה קמיע מומחה יוצאין בו, ואי זהו קמיע מומחה, זה שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים. ואין הקטע יוצא בקב שלו. ומ"מ התירו בתוספות שיצא הקטע במקלות בידו הואיל ואינו יכול להלך בלתו. ויוצאה אשה בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לפיה מפני ריח הפה, ולא תתן לכתחלה בשבת. ויוצאין באגד שעל המכה ובאיספלנית שעל המכה, וקושרו ומתירו בשבת. ומי שיש לו מכה ברגלו יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה, ואם (יש) [אין] ברגלו מכה לא יצא בסנדל שברגלו אחת, כדי שלא יסברו שהסנדל האחר שנושא אותו בידו. ולא יצא קטן במנעל גדול. ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום. ויוצאה אשה באבן תקומה, היא אבן עשויה שלא תפיל.
<h2>דף סב.</h2>
והטבעות אם יש בהם חותם, הם תכשיט לאיש ויוצאים בו ואם אין בהם חותם הן תכשיט לאשה ויוצאה בו. אבל האיש בטבעת שאין בו חותם והאשה בטבעת שיש בו חותם לא יצאו. וכתב הר"ם במז"ל ונהגו כל העם שלא יצאו כלל. ועכשיו בעונות שיוצאין הנשים והאנשים באיסור הנח להן לבריות, מוטב שיהיו שוגגין, ורת"ם ז"ל התיר בתכשיטי האנשים. שלא נאסרו התכשיטין אלא לנשים מפני שהן שחצניות, פי' גותניות ומראות לחבירותיהן ומוליכות התכשיטין בידיהן ארבע אמות ברשות הרבים. אבל האנשים מותר. וכן התיר הנגיד ז"ל בתכשיטי האנשים. אבל רב האיי ז"ל ור"ח אסרו על דרך שכתבנו.
<h2>דף סג.</h2>
ואין יוצאין בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה מפני שאינם בטלים שם וחשובים עד שישלימם. (ואפילו) ולפיכך סודר או טלית שיש בו בשפתיו מלל, אע"פ שאינן חוטין ארוכין, ואע"פ שאינן נוי יוצאין בהן, דבטילי ולא חשיבי, ואין מקפיד אדם עליהם. ויוצאה אשה במחט שאינה נקובה אבל לא בנקובה, ואיש במחט שאינה נקובה חייב דנקובה תכשיט לאיש ואינה נקובה תכשיט לאשה. ולא יצא החייט ומחטו בידו. (המוציא) [המוצא] תפילין מניח של ראש [בראשו] ושל יד בידו ונכנס וחולצן, וכן יעשה אפילו הם הרבה. והמוצא ספר תורה יושב ומשמרו ומחשיך עליו. ובערב שבת אם שכח וקדש היום ויצא לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו.
ולא יצא האיש בכלי המלחמה לכתחלה כגון שריון וכובע ומגפים [נ"א ומגינים] ואם יצא, הואיל ודרך מלבוש הם, פטורים. אבל ברומח וסייף ואלה וקשת ותריס חייב. ויוצאה האשה בחוטין שבראשה, מפני שאין חונקת עצמה בהן, ואין חוצצין אם היתה צריכה טבילה, ומשום כך לא תצטרך להתירם, אבל צבועים לא תצא בהם, שמא תראה אותם לחברותיה. ולא תצא האשה במוך שבאזנה אלא אם היה קשור. ויוצאה במוך שהתקינה לנדתה, אע"פ שאינו קשור, דמחמת המיאוס לא אתיא לאתויה. ופופרת האשה כסות שלה על האבן או על האגוז ויוצאה בו, דבטולי בטלה. אבל לא תפרוף על המטבע. וכן לא תערים ותפרוף על האגוז כדי להוציא האגוז לבנה, ויוצא אדם בכל דבר שהוא משום רפואה כשאומרים הרופאים שהוא דבר מועיל כקמיע של עקרין. ויוצא בשק עבה מפני הגשמים. הכרים והכסתות רכים יוצאין בהם דרך מלבוש על ראשיהן וקשים אסורים. ויוצא אדם בטלית או בסודר אע"פ שאין נימא קשורה לו באצבעו, דאגב גודל הסודר מזהר זהיר ביה. אבל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו.
<h2>דף סד:</h2>
וכל מה שאסרו לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בחצר. ופרש"י ז"ל ואע"ג דשרי לטלטלינהו דתורת כלי עליהן, כדאמרינן כל הכלים הניטלים בחצר. מיהו דרך מלבוש אסור, דמרגלא ונפקא ביה ברשות הרבים. ומכאן היה אומר הרשב"א ז"ל דאפילו בבית לא יקשור אדם מפתחו בחגורתו, דשמא ישכח ויצא לרשות הרבים, וכן דעת הר"מ ב"ן ז"ל. ואע"פ שהר"מ ב"מ ז"ל לא אסר אלא בחצר שאינה מעורבת בפרק י"ט בהלכות שבת וזה לשונו, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת ע"כ, אבל לא נראו בזה דבריו.
<h2>דף קמג.</h2>
אחר הסעודה נשארין הקליפות של אגוזין ושל שאר אוכלין, מותר לכבדן, ועוד שהן כגרף של רעי כמו שכתבנו בענין כבוד הבית למעלה (קכ"ד ע"ב). ואם מטלטלין ביד, אם הם עצמות הראוין לכלבים, מטלטלין ביד, וכן הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן ביד, דאין בהן משום מוקצה ונולד, דאינם בשבות. ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורק הקליפה לאחריו ואסור לטלטלן.
